התקבלתי ללימודים מעניינים שמהווים את התחום הפופולרי ביותר לאחרונה ואני מרגישה שהבטן מתהפכת לי. אני חביבת הכיתה והמרצים ואני מרגישה עצובה ובדיכאון היא סיפרה לי כשנכנסה לחדר.
הצעתי לה לשכב בנוחות על הספה לעצום עיניים להרפות את הגוף והשרירים ולאט לאט תשומת הלב שוטטה עד שנעצרה בבטן הכואבת.
מה קורה שם שאלתי והיא ענתה.
אני מרגישה עצובה כי אף אחד לא מקבל אותי באמת. כל עוד אני יעשה את מה שהם מבקשים וילך לפי החוקים יהיה לי מקום אבל אני שונה מהם. אני לא כמוהם וזה כמו בכל המסגרות והקבוצות הקודמות שהייתי בהם.
אף פעם לא הצלחתי באמת להרגיש שייכת, תמיד מרדתי, תמיד הייתי בשוליים, תמיד היו לי הדעות שלי והעמדות שלי.
אני עצובה ששוב אין פה מסגרת עם אהבה. יש מסגרת עם כללים אבל לא מקבלים אותי כפי שאני. בינתיים הבטן המשיכה לכאוב ולשלוח גלים של עצב.
שאלתי אותה איפה זה התחיל והיא ענתה בגיל 10 , המסגרת הראשונה שהתפרקה לי היתה של הבית.
ואז נפל אסימון ענק.
קשה לה מאוד בכל התחומים להחזיק מסגרת. יש מסגרות שהיא מצליחה לשרוד אותן כמו למשל את התואר הראשון שעשתה או את הלימודים הרוחניים אבל היא אף פעם לא חוותה שסיימה אותם בהצלחה. שהיא סיימה אותם מאושרת, שהיא נהנתה תוך כדי. התחושה היתה תמיד של חוסר שייכות, של דעות שונות מהכלל, של חוסר ערך מתמשך.
ומה עכשיו שאלתי? אותה ילדה בת 10 ומי שאת היום זה אותו דבר?
לא , היא ענתה לי. עכשיו אני לא חסרת אונים , עכשיו יש לי בית משלי, עבודה שאני אוהבת אבל תחושת חוסר הערך, חוסר השייכות והשונות עדיין ישנה. אני במצב הרבה יותר טוב אבל עדיין שום מסגרת לא התאימה לי . אני מייצרת את הסביבה שלי לעצמי אבל קשה לי מאוד להחזיק אותה.
קשה לי להחזיק את המסגרת של הלו"ז היומי, קשה לי להחזיק מסגרת של אכילה מסודרת, ספורט , נקיון, לבוש. זה ממש בפרטים הקטנים של היום יום.
היא נשמה לתוך חוסר הערך ותחושת הכאב של המסגרות המתפרקות והכילה את ההתפרקות עד שהכאב קצת נרגע.
לאט לאט פתחה עיניים.
אני מאוד מודה לך, המצב לא קל אבל לפחות יש בו הגיון. המסגרת של הבית התפרקה ומאז בעצם אין לי ממש ידע או מודל למסגרת שנשארת. מסגרת עם אהבה.
זה בהחלט משהו להתבונן בו , להפנים אותו ולעכל אותו. זו תובנה שעושה לי הרבה הגיון בכאוס הפנימי שלי.
אני מבינה שעכשיו חשוב לי לקחת אחריות ליצור לעצמי מסגרת של אהבה.