מועדון המסע להחלמה

תמלול הפגישה הראשונה :

0:00 אוסנת: בסדר. אז ברוכים הבאים. אני ממש מתרגשת לכל מי

שצופה עכשיו ולכל מי שיצפה אחר כך. אה זה כיף שבחרתם להשקיע בעצמכם, בבריאות שלכם, בהתפתחות שלכם. אה אנחנו כאן ביחד בעצם ללמוד איך לרפא את עצמנו בכוחות הריפוי שקיימים בתוך הגוף, והמפגש היום יעסוק בנושא של איך אפשר להתמודד עם כאבים ומחלות דרך התודעה.

1:41
אז המטרה שלנו היא באמת לחיות בבריאות ומתוך שלווה ולא מתוך פחדים והישרדות, כאבים ומחלות. ובואו נשאל את עצמנו רגע שאלה וגם בעצם נרשום את זה במחברת שהבאנו או בפלאפון. אני מאוד, מאוד ממליצה ללוות את המסע שאנחנו עושים ביומן מסע  כדי לראות את ההחלמה שלנו, לתעד אותה. אז בואו רגע, כל אחד שיחליט לעצמו וגם ירשום, מי שצופה בשידור החוזר מוזמן לרשום לנו בקבוצת הוואטסאפ.

2:21
מי שרוצה שזה יישאר שלא אינטימי, יכול פשוט לרשום את זה במחברת, אבל ככל שאנחנו נשתף אנחנו בסך הכול קבוצה מאוד, מאוד אינטימית ומצומצמת של פחות משמונה אנשים, אז כדאי שנרגיש בנוח אחד עם השני. וגם אני בתוך המסע הזה החלטתי להתמקד על הכתפיים שלי. אני מרגישה הרבה מאוד סטרס.

2:48
אז בואו נבחר נושא אחד, מקום אחד שאנחנו רגע רוצים להתחשב בו, לעזור לו, להתמקד עליו, בין אם זה פיזי ובין אם זה נפשי. זה יכול להיות רגש שכרגע מציף אותנו מאוד. זה יכול להיות כאב שאנחנו חווים בגוף. זה יכול להיות דילמה שיש לנו בחיים.

3:10
בואו רגע נבחר נושא ופשוט נגיד את זה, נרשום את זה לעצמנו ומי שרוצה לשתף בוואטסאפ מוזמן או לשתף במיקרופון כאן מוזמן. אז המטרה היא פשוט להגיד הכתפיים נניח. במקרה שלי אני חווה כרגע סטרס ברמה של שמונה מתוך עשר. הכתפיים שלי כואבות, מכווצות. אז כזה תבחרו נושא שאתם רוצים.

זיוה את רוצה לשתף? אה זהו, אז רשמתי הכאב ב-ברגל, בקרסול. מצוין. את יכולה להגיד מאחד עד עשר כמה כאב כרגע את מרגישה? מרגיש גבוה. תשע, עשר כזה. מעולה. מצוין. אז זה סוג השיתוף שאנחנו כרגע רוצים. איבר בגוף ועוצמה של סטרס, עוצמה של כאב, עוצמה של משהו שמפריע לנו. אמ תודה.

אז אני רוצה לספר לכם על ורד, שגם לה היה כאב בכתפיים מאוד, מאוד חזק. אה עשר שנים של כאבי כתפיים ברמה שהיא בקושי סובבה את הצוואר ואת הראש והרגישה שזה מאוד מקשה עליה על התפקוד. היא לא מצליחה אמ לעשות את כל הדברים שהיא רוצה ורגילה. היא ניסתה המון כירופרקטים ודיקור ותרופות וזה לא עזר, ובעצם אה השינוי הגיע כששאלתי אותה מתי הכאב הגיע והיא אמרה, שכשהיא מסיימת לטפל באחרים, ובעצם הבנו שהרבה מהעומס בכתפיים היה כי היא בן אדם שלוקח המון המון אחריות על המון המון אנשים, על המשפחה שלה, על בני הזוג שלה, על המטופלים שלה, על העובדים שלה. בעצם היא הייתה בן אדם מאוד מאוד עוצמתי ומאוד מאוד עמוק ומאוד רגיש ומאוד אכפתי, ובעצם הגוף סוג של אמר לה יש פה גבול. זאת אומרת, אם את רוצה חיים טובים, את רוצה להרגיש בריאה, זה חשוב לשים לב לקיבולת שלך, כמה את מעמיסה על עצמך, כמה את לוקחת על הכתפיים שלך. וברגע שהיא הבינה את זה והתחילה לעשות שם שינוי, אז באמת הכאב נעלם. והיא אומרת לי יום שלם עבר ואין כאב וזה הזיה אחרי כל כך הרבה שנים שיש כאב.

עכשיו זה לא אומר שאם היא תחזור לדפוסי ישן ותעמיס על עצמה שוב פעם הכאב לא יחזור, אבל עכשיו היא כבר מבינה שהכאב מגיע כדי לאותת לה שהיא העמיסה על עצמה יותר מדי.

אז בעצם מה קורה מבחינה מדעית? למה היא הרגישה כאב? מה שקורה זה שכשיש לנו בעצם איזשהו רגש חזק שלא מקבל ביטוי, שאנחנו לא קשובים אליו, אז בעצם יש כימיה שמשתחררת לדם.
המוח, כשאנחנו מרגישים רגש חזק ולא נותנים לו ביטוי, בעצם משחרר לדם כל מיני הורמונים, כל מיני נוירופפטידים שבעצם מגיעים לרצפטורים שנמצאים ב-ב-בבועות של התאים. זה בעצם סוג של מכסים שיש על התאים שהם כמו דלת. הדלת הזאת יכולה להיות פתוחה או סגורה,
וכשאנחנו מרגישים רגש חזק מאוד ולא יודעים מה לעשות איתו ולא רוצים שהוא יציף אותנו הרבה פעמים מה שהגוף עושה זה שהוא פשוט סוגר את המכסים של התאים ובעצם חוסם. יוצר חסימה כמו סכר כדי להקל עלינו. הבעיה היא שתא כזה חסום לא יכול לקבל חומרי ריפוי. הוא לא מקבל את החמצן, הוא לא מקבל את האנרגיה. וגם תשימו לב שכשאנחנו בעצם נמצאים מול חוויה שהיא לא נעימה לנו הרבה פעמים אנחנו מתכווצים. אז שוב, הכיווץ הזה זה שוב חסימה, והחסימה הזאת גם ברמת התא וגם ברמת השריר היא גורמת לכאב. הכאב הזה בסך הכל הוא איתות שמה שהוא בנו נחסם והגוף אומר לנו שזה צריך לחזור לשחרר אותו. צריך להתחיל לפרק את הכאב הזה, את הרגש הזה, את המצב הזה, להקשיב לעצמנו. ילד כשהוא חווה איזשהו רגש שמציף אותו, הוא פשוט בוכה. הוא צורח, הוא מרביץ בידיים, הוא רץ, הוא עושה דברים ובעצם מרשה לגוף שלו לרפא ולהשתחרר ולהתרוקן בצורה טבעית.

אנחנו כמבוגרים- אני מתחילה לנקות ולצרוח. לא. אז עוד פעם יש הבדל. אנחנו כמבוגרים לא צריכים בהכרח לזרוק כיסאות בשביל להביע כעס. זה לא הרעיון וגם לא צריך לצרוח על בן אדם בשביל להוציא כעס.
זו הערה חשובה. אני אדייק. המטרה שלנו היא כן בצורה בוגרת למצוא את הדרך הנכונה לפרוק את התנועות שלו שהגוף רצה לעשות ולא עשה.

בהרבה סיטואציות אנחנו קופאים במקום בסיטואציה שהיא מביאה אותנו לשוק, אבל מאוד חשוב כן לייצר לעצמנו את המרחב הבטוח אחר כך, בזמן שהוא נכון לנו ולמצוא את הדרך להמשיך את התנועה שנעצרה בגוף בצורה פיזית, בצורה רגשית. זאת אומרת, לא תמיד כשהבוס פוגע בי זה נכון לענות לו ישר. הרבה פעמים אנחנו כן נשתוק ונבלע את העלבון ונחשוב על הדברים, אבל זה כן חשוב רגע למצוא לעצמנו את הנקודה הזאת בבית, בשקט שלנו, עם בן אדם שאוהב אותנו, שאנחנו יכולים רגע לפרוק את מה שקרה לנו הכעס, להוציא את הכאב, להוציא את העלבון. זה יכול להיות בן זוג, זה יכול להיות יומן כתיבה, זה יכול להיות- מה? אוקיי. אז לא ככה. זה רק קול קטן.

אז בעצם המטרה שלנו כרגע זה פשוט להבין שזה כן חשוב לרוקן את זה בזמן הנכון, בדרך שנכונה לנו. זאת אומרת, אנחנו כן יכולים לצעוק במקום שהוא מוגן ברכב עם מוזיקה בצורה שלא מפריעה לאף אחד. אם יש לנו הרבה כעס לפרוק, אנחנו כן יכולים ללכת ליער ולזרוק אבנים. אנחנו כן יכולים לקחת נייר ולקרוע אותו. זאת אומרת יש הרבה מאוד דרכים שבהם רגש יכול החוצה בצורה בריאה. אמ, אז מה שאנחנו רוצים רגע עכשיו זה לחזור לגוף שלנו ולהבין שגם בגוף שלנו יש מקומות שמחזיקים רגשות שלא קיבלו מקום. לא צריך לדעת מה הרגש הזה. לא צריך לדעת בהכרח איפה זה, אלא פשוט שנייה להיות בשקט ולשים לב איזה אזורים בגוף שלנו מאותתים בכל צורה שהיא.זה יכול להיות רעד, זה יכול להיות גרד, זה יכול להיות חום, זה יכול להיות קור, זה יכול להיות כיווץ, זה יכול להיות כאב, זה יכול להיות כל דבר שהוא. אז בואו רגע ננסה, am לזהות כשאנחנו חוזרים לגוף ורגע נושמים ומקשיבים. מה החלק בגוף שלנו כרגע שהכי, הכי מאותת לנו?

אם מישהו רוצה לשתף באיזה איבר בגוף היא מרגישה שיש איזה שהיא החזקה, איזה שהיא חסימה, איזה שהוא משהו שתופס את תשומת לב שלה כרגע אני אשמח לכוון אותך משם. אז
אילנית כותבת שזה בחזה
זיוה אומרת שזה בקרסול.
רחל - רעד בגוף.

אז כל אחת רגע מסמנת לעצמה את האזור שהיא חווה. זה יכול להיות הרעד, זה יכול להיות הכאב בקרסול, זה יכול להיות מועקה בחזה. מעולה. אז פשוט אנחנו רגע נציין לעצמנו את זה במחברת או שנרשום את זה בוואטסאפ

נבדוק באיזה עוצמה מופיע הכאב בקרסול.
הוא בעוצמה תשע.

יש לי רעד בגוף בעוצמה של כמה רחל? מאחד עד עשר.
עכשיו אין לי במקרה. קמתי בסדר, אני קמה, אני מרגישה את הרעד בסביבות
הצוהריים ובסביבות הערב בדרך כלל.

אוסנת : אוקיי, אז אבל עדיין גם עכשיו ברגע זה הגוף שלך מדבר אלייך. אז רגע, כשאת מפנה את תשומת הלב לגוף, גם אם כרגע את לא חווה רעד ובאת לטפל ברעד. עשר.
כן, אבל אני אומרת בכאן ועכשיו. אוקיי, בואי נפריד שנייה נושא כללי- שאנחנו באים לגעת בו באופן כללי, לבין מה שקורה בכאן ועכשיו. כי לתרגל את התרגול אנחנו תמיד מתרגלים על מה שיש ולא על מה שאין. אם באופן כללי באתי לטפל במיגרנה או כאב ראש, אבל אני כרגע לא חווה כאב ראש, במיגרנה ובכאב ראש כשהם לא נמצאים. אני אתרגל את זה אחר כך כשזה כן יהיה. אבל כרגע כשאת בודקת את כל הגוף שלך רחל, תשימי לב אם יש איזשהו אזור שאת מרגישה שהוא קצת שונה מהאחרים. ותודה שאת משתפת, כי זה באמת גם נותן את הכיוון הזה לכל מי שכרגע לא מרגיש את הכאב שלו או שיצפה בהקלטה אחר כך, אז הוא ידע מה לעשות. אז השאלה שלך מאוד חשובה. אני כרגע לא חווה שום, שום, את לא חווה שום תחושות?

דובר 1: לא.

15:23
דובר 2: לא טובות ולא רעות? כאילו אין דבר כזה רע, הכוונה לא נעימות.
לפעמים בן אדם מרגיש שהוא לא מרגיש כלום וגם כלום זה סוג של הרגשה. כלום זה בעצם אומר שאני לא יודעת להתחבר לרגשות שלי ולתחושות שלי בכאן ועכשיו, ולכן כלום זה גם שכבה של רגש וזה פשוט שכבה של רגש שהיא הגנה. זה כמו שבן אדם סוגר את הלב והוא לא מרגיש כלום. הוא לא מרגיש לא רגשות קשים ולא רגשות, אה, חיוביים. ולהרגיש שהלב סגור זה גם רגש. אז אני מזמינה אותך פשוט כשאנחנו עושים את התרגיל הזה להתמקד על הכלום. להתמקד- אוקיי על החוסר בתחושה וחוסר ברגשות וחוסר באינדיקציות,
כי זאת הדרך שבה אנחנו פוגשים את עצמנו ואת הגוף שלנו. זה תמיד אנחנו עובדים עם מה שנמצא. אז תודה רחל. אוקיי. תודה.

אילנית אני אשמח רגע שתבדקי כשאת חווה את ה, את הגוף שלך כרגע, האם זה כרגע תחושה או שזה באופן כללי החזה? אה, זה כרגע וזה גם הרבה. זאת אומרת זה שאני-

16:53
כן.

16:53
דובר 1: פוגשת חוויה קיומית אז זה ישר שם.

16:56
דובר 2: מעולה.

16:56
דובר 1: לפעמים זה גם בבטן, אבל הראשוני זה תמיד בחזה.

17:00
דובר 2: כן, אבל השאלה היא שוב ב-

17:02
דובר 1: עכשיו כן.

17:02
דובר 2: אנחנו רוצים רגע לעשות תרגיל בכאן ובעכשיו.

17:05
כרגע, כרגע- כן, כן.

17:06
את מרגישה את זה?

17:07
דובר 1: גם עכשיו. כן, כן.

17:07
דובר 2: מעולה. יופי. מעולה.

17:12
אז מה שאנחנו רוצים להבין זה שבעצם כשאנחנו מקבלים את האיתותים האלה מהגוף, בין אם זה כלום, בין אם זה רגש לא נעים, בין אם זה תחושה לא נעימה, זה בעצם כמו נורית שדולקת ברכב שאומרת לנו שמשהו דורש תשומת לב. עכשיו מה הבעיה עם רפואה קונבנציונלית?

17:33
שהיא נותנת פתרון מדהים, אקוטי למצב שהוא קריטי למצב שצריך לפ-לפתור משהו בכאן ועכשיו אז היא יודעת לעזור, אבל מה שהיא עושה זה קצת כמו לשים מסקינג טייפ על המנורה הזאת. היא לא מעלימה את המנורה באמת. היא לא פותרת את הבעיה מהשורש ורק מתעסקת

17:54
בתוצאות של זה ב-בדרך החיצונית שבה זה בא לידי ביטוי ולכן הקונפליקט נשאר או הבעיה נשארת, ומה שאנחנו עושים בתהליך הזה זה שאנחנו במקביל לזה שאנחנו ניתן את הטיפול הרפואי שצריך-פותרים את הדברים מהעומק שלהם, מהסיבה אנחנו מבינים למה הנורית נדלקה ומה שלנו בעצם מספר לנו מה הוא צריך. הגוף יש לו יכולת, אה, התחדשות מאוד, מאוד מהירה. הוא מתחדש בכבד תוך שש שבועות. העיניים מתחדשות תוך י-- תוך, אה, יומיים. אחרי שנה אין מולקולה אחת בגוף שלנו שהייתה שם שנה קודם. אז אין סיבה בעצם שהכאב יישאר אם הגוף יודע לחדש את עצמו, למה הכאב נשאר? והתשובה היא שיש לנו תוכנות בראש שלא מאפשרות לגוף שלנו לרפא את עצמו. ומה שאנחנו נעשה כרגע במסע להחלמה זה שאנחנו נשכתב את התוכנה הזאת. אנחנו נעדכן גרסה. אני אתן דוגמה.

18:56
דן בעצם גילה באיזה ש-- בתהליך הזה שאנחנו כרגע נעשה איזשהו זיכרון שאבא שלו אמר לו כשהוא היה בן שש שבנים לא בוכים, ובעצם זה, זה משהו שהוא קיבל כאמת. זה איזושהי תוכנה שהוא הכניס למחשב שלו, ומאותו רגע הוא לא בכה.

19:19
וכשהוא בכה סוף סוף, אחרי שהוא ריפא את הזיכרון הזה ושחרר את הנדר הזה או את ההבנה הזאת שהוא קיבל בצורה אוטומטית, הוא בכה פעם ראשונה מאז הילדות שלו, ושבוע אחרי זה הוא דיווח על זה שהכאב ירד לו לש-- בשבעים אחוז.

19:37
אז המטרה שלנו היא להבין שאם יש משהו שהוא לא נוח בגוף שלנו, לא מתפקד בגוף שלנו, יש משהו שאנחנו חסמנו לעצמנו, איזושהי תוכנה, ואנחנו צריכים להקשיב לגוף ולהקשיב מה בעצם הגוף מספר לנו. אז השלב הראשון זה באמת ל-ללמוד להקשיב לגוף, וזה מה שאנחנו נתרגל כרגע. אנחנו זיהינו כרגע את המקומות שאנחנו, אאאמ, מקשיבים להם ואנחנו רוצים להקשיב מה הם אומרים. זה לא שהגוף מקולקל, הוא שולח לנו הודעה. ו, אה, אין דבר כזה לא לעשות את זה נכון. אין דבר כזה לא להצליח. אין דבר כזה אני לא יודעת, אוקיי? זה בסך הכול אימון. זה שריר שככל שאנחנו נפתח אותו ונשתמש בו ונתרגל אותו, אנחנו נצליח לשפר את התקשורת שלנו עם עצמנו ועם הגוף שלנו. אז כל דבר שאתם עוברים הוא מצוין, ובעצם קבוצת וואטסאפ שלנו פתוחה עשרים וארבע שבע. מי שרוצהאא שזה לא יציק לו יכול לשים אותה על השתק, והמטרה היא שבכל רגע נתון נוכל לעשות את התרגול הקצר הזה שאנחנו הולכים לתרגל כרגע.

20:58
אני אחר כך אהפוך אותו גם לאיזושהי מדיטציית יוטיוב שאפשר יהיה להאזין בה, שממש דקות ספורות ולשים לב שבעצם כל פעם כשאנחנו נתרגל את המדיטציה הזאת ורצוי לתרגל אותה פעמיים שלוש ביום אפילו, אנחנו נחווה משהו אחר, וכל דבר שנחווה זה טוב. גם אם נחווה כלום זה טוב. גם אם יצופו לנו מחשבות זה טוב. גם אם נחווה כאב זה טוב. גם אם יעלה לנו תמונה או זיכרון, או דמויות או סיטואציות זה טוב. הכל טוב, רק חשוב לתעד את זה כדי שנוכל לעבוד על הדברים ביחד ולהתקדם ביחד. אז בעצם הדבר הראשון שאנחנו נלמד ונתרגל זה איך לנשום לאזור הכואב. אוקיי, איך לנשום לגוף שלא מרגיש כלום. איך לנשום לקרסול, איך לנשום לחזה כדי בעצם לתת לגוף להביא לנו אינפורמציה בכל צורה שהיא. יש אנשים שישמעו את זה בקול, יש אנשים שישמעו את זה בצורת תמונה, יש אנשים שיחוו איזה שהם זיכרונות צפים. יש אנשים שיחוו את זה בתור רגש שצף.

22:13
כל דבר זה מעולה. אז בואו נעצום עיניים. ונרפה את כל השרירים. ממש נסרוק רגע מלמעלה עד למטה את כל הגוף. נדמיין שיש איזה שהוא צבע לבן או זהוב או כחול של ריפוי או ירוק. כל צבע שמרגיש לכם מרפא.

22:46
ננשום אותו דרך האף ונדמיין שהצבע הזה צובע את כל הגוף ונותן לגוף את האישור הזה שמותר לעצור. מותר להרפות. מותר לשחרר רגע את המחשבות ולרדת קומה, לרדת לתוך הגוף. לרדת לירכיים, לשוקיים ולכפות הרגליים. ופשוט לבחור מקום אחד שמרגיש שונה מהשאר. או לבחור את התחושה של כלום, תחושה ששום איבר לא בולט לי כרגע ואני מתמקדת בכל הגוף כולו. ומה שנעשה אנחנו פשוט ניקח נשימה אל המקום הזה. נדמיין שאנחנו עוטפים את כל הגוף או את האיבר הספציפי בחיבוק. וכמו נותנים לו מרחב בטוח. ואפשר להגיד בלחש או בקולאו בלב.

24:20
אני מרשה או מרשה לעצמי להרגיש, להקשיב ולקבל את המסר מהגוף שלי. מהאיבר. ורק נהיה איתו. נרגיש איך הנשימה נכנסת יחד עם תשומת הלב שלנו אל האיבר הספציפי. ולא צריך להיות רופא. זה לא משנה אם זה כבד או שזה רחם, או שזה מוח, או שזה קרסול, או שזה חזה או שזה כל הגוף. עצם זה שאנחנו עם הכוונה הזאת, גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק איפה הכבד נמצא או איך הוא נראה זה לא משנה. האנרגיה יודעת והגוף יודע. אז פשוט ננשום לשם נשימה ארוכה. נרגיש איך החמצן ממלא את האזור הזה ואת כל הגוף.

25:46
ועם כל נשיפה נרגיש איך מתח, כיווץ, חסימה, הגנה פשוט משתחררים ומתקלפים. ורק נשים לב מה קורה לתחושות שעולות מהאיבר הזה. אם עולים משם מילים. אם עולים רגשות. אם עולים תחושות. אם משהו שם זז. אם התחושות גדלות, קטנות או נשארות אותו דבר. כל מה שקורה זה מצוין.

26:57
עצם הנוכחות שלנו, עצם ההקשבה, עצם הנשימה, עצם ההרפיה זה כבר הריפוי. וככל שנעשה את זה יותר רגעים ביום ונהיה פחות במחשבות ויותר בגוף שלנו. ככה לאט לאט התקשורת שלנו עם הגוף שלנו תשתפר. ופשוט נרגיש באינטואיציה את עצמנו יותר טוב. בואו ננשום נשימה עמוקה. ניתן לנשימה להיעצר ולנוכחות שלנו ולאנרגיה הזאת להיספג בתאים. להיספג במולקולות. ונשים לב איך אנחנו מאפשרות ומאפשרים לעוד ועוד אזורים בגוף להרפות. איך אנחנו פותחים את הלב לחבק את כל מה שמגיע, גם אם זה כלום. איך אנחנו עוצרות נשימה ועוצרים נשימה ושוהים בתוך האיבר, בתוך כל הגוף. רק שמים לב, כמו בסקרנות מדעית כזאת. חוקרים את מה שמבקש להישמע, להיות מורגש. ונושפים את המתח. לנשיפה ארוכה קצת יותר מהנשימה. ננשום. נחזיק את האוויר בפנים, נקשיב למה שמבקש מקום. וננשוף קצת יותר לאט מאשר שהכנסנו את האוויר. לאט לאט. נפתח עיניים, נחזור לכאן ועכשיו. ואם מישהי רוצה לשתף. אני אשמח לשמוע.

30:52
אני למשל מרגישה שהכתפיים שלי מכווצות וכשהסכמתי רגע להקשיב להם ולתת להם את החיבוק הזה ולתת להם רגע נוכחות, הרגשתי שיש שם הרבה עצב. פתאום הכיווץ התחלף לי לרגש של עצב. אצלי זה היה אה.

31:19
רגע, אני אפתח את המצלמה כי עכשיו אני רגע לבד. עד שייכנסו. אז אצלי, אצלי זה היה אמ, כמו כאילו הרגשתי ששש הרגש לא רוצה להתגלות, כאילו שהוא כועס עליי. כאילו עלה כעס אה שאני לא ממש כולי. שאני גם קשובה החוצה לילדים לנכדים ואני מרגישה שאולי אני לא בסדר, שאני לא עכשיו שותפה. כאילו זה היה המחשבות. אהמ.

31:52
דובר 1: אמרתי גם רגע שהיה כמו מין כמו

31:55
לא, אני לא, לא אשתף אותך. כאילו מין אה סגירות כזאת, אבל עם אינפורמציה לא סתם ניתוק. כן, אבל-

32:03
את לא. את לא ממש קשובה ואני לא.

32:06
דובר 2: כן, אבל זה חתיכת מסר. זאת אומרת יש פה-

32:08
דובר 1: נכון.

32:09
דובר 2: את הגוף שלך שאומר לך אני כועס עלייך ואני לא מרגיש

32:12
במרחב בטוח לפרוק רגש כי את לא באמת פנויה אליי. זה קצת כמו ילד שאומר לך את עכשיו עסוקה עם ש-שצועקת וחשוב לך רגע להיות שם בשביל כולם. אז אני רגע לא יכול לקבל את הזמן שלי, כמו בקשה כזאת למצוא את הזמן והמקום אולי כשאת קמה בבוקר, אולי לפני שאת הולכת לישון של רגע לתרגל את התרגיל הזה והקבוצה נשארת פתוחה. זאת אומרת, זה באמת המטרה שלנו לזכור להקשיב לגוף שלנו ולעצמנו ולכולנו יש המון דברים שמושכים את תשומת הלב וזה אינסופי. זאת אומרת, הסחות הדעת הן בלתי נגמרות מעולם המחשב, הטלוויזיה, הפלאפון, המשפחה, הילדים, הנכדים, החברים, ההורים. זה לא נגמר. ובכל זאת הגוף שלנו אומר אוקיי, סבבה, יש המון אנרגיה לכולם. ומה איתי? מה, מה שלומנו? אז זה מאוד חשוב. אני רוצה להוסיף רק שאני מבי-- אני יודעת את זה איפשהו,

33:18
אבל עכשיו כשדיברת זה ממש נחך לי שאני כאילו מקשיבה לגוף או מסכימה לעצור במצב חירום. זה כאילו מניפולציה שלי שהוא יפסיק להפריע. אני רגע מקשיבה לו וזה כנראה די נמאס לו. אז הוא פחות משתף. פעם הוא היה עוד משתף פעולה או הילדה הפנימית הייתה משתפת פעולה והיום ובאמת מה שאמרת כאילו דווקא בזמן שקט, אם אני אבוא אז זה יעורר אמון שבאמת אכפת לי. זה לא רק כדי להשתיק, בשביל שאני אוכל להתקדם למה שזה חלק בתוך להתקדם בכל מיני דברים, אלא באמת מתוך אהבה ורצון להקשיב. אכפתיות וידידות ואני לא שם עדיין. נכון, אבל זה בשביל זה התכנסנו מה שנקרא.

33:59
זה, זה מאוד טבעי ונורמלי לא לעצור. כאילו הלא נורמלי בחברה של ימינו זה לעצור ולחפש- הפתולוגיה של הנורמלי.

34:10
אז קודם כל אנחנו במצב טוב. עצרנו, השקענו

34:14
זמן, השקענו אנרגיה בלעצור. זה מדהים. אילנית את שואלת האם אפשר גם למקום שהוא לא, שהוא לא, זאת אומרת לא מתפקד טוב אבל לא מכאיב כמו אז בהחלט אה אנחנו יכולים לנשום ולהקשיב לכל אזור. זה לא חייב להיות כאב. עצם זה שבאמת מה שאת אומרת יש איזשהו חוסר תפקוד. אה זה כבר בעצם אפשרות לעשות את העצירה הזאת ולהקשיב ולקבל אינפורמציה. אה זה לא חייב לבוא דרך כאב. זה כאילו היו פה הרבה דוגמאות. זה יכול להיות רג, זה יכול להיות גלאוקומה, זה יכול להיות כיווץ, זה יכול להיות מלא דברים שהם לאו דווקא כאב. תודה על השאלה. תודה.

34:57
השאלות האלה באמת מלמדות את כולנו, אז זה ממש חשוב לשאול.

35:01
זיוה את רוצה לשתף? רחל, את רוצה לשתף? אה יופי. אני רואה שפתחת את המיקרופון. כן. לא, ככה שקטתי כזה תוך כדי שאני שומעת את שלך. אה מה לשתף? מה הרגשת? אם הרגשת מה, מה, מה האינפורמציה שעלתה לך? לא יודעת, אולי בהמשך זה יעלה לי. גם כלום זה, זה אינפורמציה. אוקיי. מה הכוונה אינפורמציה? אנחנו מדברים על זה שכשאנחנו רגע עוצרות ונושמות לאזור מסוים בגוף, במקרה שלך זה היה הקרסול. אז משהו קורה. גם אם כלום לא קורה זה עדיין משהו שקורה. זאת אומרת, הרבה פעמים אנשים שמגיעים אליי אומרים לי לעשות מדיטציות, אני לא יודע להקשיב לעצמי, אני לא מרגיש כלום. סבבה, אבל גם כלום זה משהו. כלום, כמו שאילנית

36:02
שיתפה, זה איזושהי סגירות ואיזשהו חוסר ביטחון שיש לגוף, שאנחנו באמת בשלים, באמת מוכנים, באמת פנויים, באמת רוצים להקשיב ולשמוע את המסרים מתוך עצמנו אלינו. וככל שאנחנו נותנים את המקום הזה לכלום, זה קצת כמו לשבת ליד ילד ששואלים אותו מה שלומו והוא שותק.

36:24
אז כשאנחנו לא מתייאשים ולא אומרים הילד שלי מקולקל או שאני אמא מקולקלת.אלא אנחנו ממשיכים להיות שמה ולהקשיב ולשאול אותו ולהיות שם בשבילו. אז לאט לאט הוא צובר את הביטחון שהוא כן יכול לשתף, שהוא כן יכול להראות לנו מה באמת הסיפור. אז עכשיו כשאת נשמת- כן. אני יכולה לשתף או שאת עדיין עם זיוה?

36:52
א-אני רגע רוצה-- שנייה. אני רגע רוצה,

36:55
אה, באמת לשאול את זיוה אם היא רוצה לשתף עוד שנייה נעבור אלייך. אוקיי.

37:04
אין בעיה. זיוה, את רוצה להגיב רגע למה שאמרתי?

37:09
מה את חושבת על זה? את מסכימה עם זה? את חושבת שאת רוצה לנסות את זה? אה, כן, אני מסכימה עם מה שאת אומרת. אה, פשוט ש-שהתחלתי את הדמיון המודרך אז באיזשהו שלב כזה שקעתי כזה, סוג של נרדמתי אבל עדיין כזה המשכת להדהד. ובהתחלה כן הרגשתי ש-ש-שעלה משהו, אבל כאילו אני לא יודעת להסביר את זה במילים. הרגשתי כאילו פתאום כזה שנשמתי לתוך הקרסול, לתוך הכאב, מין כמו רגיעה כזאת, כאילו פתאום כזה הוא מתהאם הכ-הכאב. אבל כאילו אני לא יודעת להגיד מה, מה זה מסר לנו- את כבר נותנת לנו המון אינפורמציה. קרו המון דברים. אוקיי? כשאת מתמקדת בכאב ואת נרדמת זה מנגנון הגנה. אוקיי? זה קורה הרבה שאנחנו רוצים לעשות מדיטציה ולהקשיב לעצמנו ואז אנחנו נעלמים, נרדמים. פשוט כאילו קשה לנו. קשה לנו לפגוש את הכאב, אז המנגנון האוטומטי של הגוף זה וייברח, שזה אחלה. זה אחלה, כי זה מה שאנחנו עושים לרוב. לא כל הזמן אנחנו עוצרים ומקשיבים לכאב ומקשיבים לעצמנו כי זה לא נעים. אז מי רוצה שיהיה לו לא נעים?

38:28
לא רוצים. אוקיי, אז זה בסדר גמור לשים לזה לב ולראות את התהליך עם זה. ואת אומרת, הייתי עם זה, ראיתי שזה קורה ועדיין בעדינות ובנחישות ובהתמדה החזרתי את תשומת הלב חזרה לקרסול ואז כן הרגשתי שינוי. זה לא נשאר סטטי. אני הרגשתי שאני נושמת ומשהו טיפה מרפה, משהו טיפה משתחרר, משהו טיפה מתהאם.

38:55
זה אומר שעשית עבודה טובה, שהצלחת גם לברוח וגם להחזיר את עצמך לנוכחות וגם להיות בקשב וגם התחושות מתחילות לזוז וזה בעצם האינדיקציה שלנו שיש התקדמות, שמשהו בסופו של דבר, כשאנחנו שוב ושוב ושוב חוזרים לאזור לאורך ימים ולאורך תרגול זה לא נשאר סטטי.

39:20
כן, דברים קורים ומהניסיון שלי, מי שמסכים להיות בכלום ומי שמסכים ל-להירדם ולחזור ולא לשמוע כלום ולא להרגיש כלום ולהמשיך להיות בתשומת לב ובנשימה, בסוף יקרה משהו. תודה. תודה על השיתוף, זה היה ממש חשוב. תודה. תודה. רחל, עברנו אלייך. רציתי רק לשאול אותך. אה, אוקיי, שמעתי.

39:43
אני עשיתי את זה בישיבה על כיסא. זה בסדר? כן. זה לא משנה אם אנחנו שוכבים או עומדים או

39:50
או שוטפים כלים או- אוקיי.

39:52
מסרקים את השיער. התשומת לב יכולה להיות לגוף

39:56
בכל דבר שאנחנו עושים. מדיטציה לא חייבת להיות בישיבת om עם רגליים משוקלות. זה לא- חשבתי אולי בשכיבה במיטה. אני יודעת.

40:06
לא בהכרח. אין צורך. בגדול-

40:08
דובר 1: אוקיי, אז אני עשיתי את זה-

40:09
דובר 2: זה יכול להיות בעיניים פתוחות, בעיניים עצומות.

40:12
זה ממש ממש לא משנה. מה שקל לך ומה שעובד בשבילך זה מה שחשוב וזה משהו לבדוק אותו. מתי הכי קל לי להתרכז? לפעמים אנשים צופים בנוף וזה עוזר להם. לפעמים אנשים נמצאים בשירותים וזה עוזר להם. לפעמים אנשים מתקלחים וזה עוזר להם. אין חוקים, זה לבדוק עם עצמנו. אוקיי,

40:35
אז אני הרגשתי סחרחורת בזמן המדיטציה. זה בסדר? כן. כמו שאמרתי, אין דבר כזה בסדר ולא

40:43
בסדר. כל אינפורמציה שמגיעה מעצמנו יש לה תפקיד, יש לה חשיבות והיא משמעותית ויש סיבה שהאנרגיה שלך התחילה לעשות לך כאב בראש או סחרחורת בראש, כי בעצם זה אומר שהאנרגיה זזה רגע ל-לראש שלך וביקשה ממך שאת הנוכחות שם ומה שאני מזמינה אותך זה להמשיך לעשות את זה ב-בקצב שלך, בצורה שמתאימה לך ונכונה לך ולשתף אותנו בקבוצה. יחד אנחנו נוכל לראות את התהליך שלנו וללמוד ממנו וגם ללמוד על תהליכים של אנשים אחרים. מה קורה כשאנחנו מסכימים להיות עם התחושות שלנו? לאן זה זז? איך זה זז? מה זה מביע? איך עובדים עם זה?

41:32
יצאנו למסע ועשינו את החלק הראשון, אז כולכן מקבלות ציון מאה על הנוכחות, על הנשימה, על ההקשבה ובעצם זה התרגול שאנחנו יוצאות איתו לשיעורי בית, למשימת בית, ל-לאתגר בית. מה שתקראו לזה איך שמתאים לכם. אה, ואני ממש מזמינה כל יום לפחות פעם אחת, כל אחת ואחד שמקשיב להקלטה, אמ, לשתף אותנו בוואטסאפ מה-למה הוא הקשיב בגוף ומה קרה כשהוא הקשיב. ושוב אני אומרת, אין דבר כזה לא להצליח. אין דבר כזה לא בסדר. אין ר-- אין צורה שבה הדבר הזה יכול לפגוע או להזיק. אמ, וזה מאוד חשוב ללמוד איך לעבוד עם הגוף וללמוד איך להקשיב לו, כי הוא הרופא שלנו. אז אנחנו פתחנו את הדלת ואנחנו עכשיו מתחילים לקבל אינפורמציה. יופי. אני שמחה מאוד. זהו, סיימנו להיום או

42:37
שיש המשך? אמ, יש פו זמן לשאלות ותשובות כזה בעשר

42:43
דקות האחרונות. אם מישהי רוצה לשאול משהו, להגיד משהו. בגדול את הרוב סיימנו. אם את ממהרת לאנשהו את יכולה לעצור כאן ולהקשיב אחר כך אם תרצי. אוקיי, אז נפגשים ביום שישי הבא בעזרת השם.

42:57
כן, אנחנו ניפגש בהמשך ביום שישי בתשע ושוב

43:01
וואטסאפ פתוחה בשביל תרגול משותף. ככל שנתרגל יותר, ככל שנשתמש בכלי הזה יותר, התוצאות שלנו, אה, בחיים שלנו יגדלו בהתאם. יופי. אז שיהיה לכם יום טוב לכולן.

43:14
יום טוב.

43:16
דובר 1: גם לך אסנתי. שבת שלום לכולם.

43:18
דובר 2: שבת שלום רחל. תודה שהיית איתנו.

43:21
דובר 1: תודה לך אסנתי.

43:23
שיהיה לך כל טוב לכולכם. שיהיה לכם רק טוב. מאחלת לכם שבת שלום. שבת שלום.

43:34
יש מישהי שרוצה לשאול משהו? יופי, אם אין שאלות אז אני רגע אעבור למצגת חזרה. אוקיי. אז דיברנו בעצם על זה שהרגשנו את המקומות בגוף. עלו לנו תחושות שונות, עלו לנו דברים אחרים שמצאנו ובעצם גם כשאין כלום זה גם תגובה. זה מראה לנו שהגוף שלנו רגע צריך עוד נוכחות, עוד זמן, עוד התמדה כדי לייצר אמון שכנראה נפגע בזמנים כאלה ואחרים. וזה בדיוק הסיפור. זאת אומרת, הסיפור הוא שמילדות אנחנו מתוכנתים על ידי הסביבה שלנו בצורה שהיא לא מכוונת, אבל זה המציאות. לא להקשיב לעצמנו,

44:35
להקשיב לסמכות, להקשיב למורה, להקשיב לגננת, להקשיב לאבא ואמא, להקשיב לכל בן אדם אחר שיודע כאילו יותר טוב מאיתנו מה צריך להיות עכשיו, מה נדרש ממנו עכשיו. ובעצם אנחנו לומדים להשתיק את האיתותים של הגוף, לא ללכת לשירותים כשבא לנו. ללכת כשמותר בהפסקה. והנתק הזה מהגוף והנתק הזה מעצמנו בסופו של דבר מתבטאים בחסמים. וכשאנחנו הופכים את הגלגל הזה ולומדים להקשיב פנימה, אנחנו בעצם מייצרים את הדבר הכי טבעי שנולדנו איתנו. אנחנו פשוט מקלפים את כל מה שהחביא את זה. אז אני אשמח ככה לשמוע משפט אחד, תובנה אחת שהתחדדה, משהו שאתן לוקחות מהמפגש הזה. אני רגע אגיד שהמפגש הבא הולך להיות בהקשר הזה של איך אנחנו יורדים בשכבות של הרגשות, התחושות, איך אנחנו בעצם עובדים עם מה שמגיע. מפגש אחרי זה אנחנו ניגע בזיכרון התאי. מפגשים אחרי זה ב-בביטוי ובטיפול בזה מול דמויות בחיים שלנו. מפגשים אחרי זה נעסוק בנושא של סליחה ואינטגרציה ואיזה כיף. התחלנו את המסע פנימה, את המסע להחלמה.

46:02
גלנית את רוצה לשתף תובנה אחת או משהו שהתחדד לך היום? משהו שאת לוקחת לעצמך? כן, התחדד לי שלבוא לגוף בזמן שקט. לא בזמן כאב ומתח. בעזרת השם. בעזרת השם. אני חושבת שזה לא או או. זה גם וגם. כלומר גם להיות בגוף כשכואב לי, אבל גם לבוא לגוף כשאני מייחדת לו את הזמן. יש לנו דייט. מצוין. זיוה, את רוצה לשתף? כן, זה היה מעניין מה שאמרת על העניין של הבריחה שפתאום כזה כשהתחלת לדמיין מולך אז כאילו נרדמתי ועדיין כאילו ידעתי מתי לחזור. כן. אז כאילו ה-ה-העניין הזה של לברוח אז כנראה איזה מסר של כאילו לתמו כן להיות שם וכן להתמודד. כן. אולי זה יבוא עם הזמן. כן, זה בא עם הזמן לגמרי. ולהיות בקשר לכאב וכן לשאול כל כמה זמן במהלך היום אפשר ולנסות לקבל מה המסר שהכאב מנסה להעביר. בדיוק. וזה יכול להיות כל דבר. זה יכול להיות באמת תחושה. זה יכול להיות הקלה, זה יכול להיות החמרה,

47:20
להיות בריחה, זה יכול להיות נוכחות, זה יכול להיות תמונה, זה יכול להיות צליל, כל דבר טוב ויש לנו הזדמנות באמת לתת לזה מקום ולתת לזה ערך, וממש לאסוף את פירורי הלחם האלה שהם בדרך להחלמה שלנו בתוך הקבוצה. אז אני ממש מחכה לשמוע את התרגולים שלכם וניפגש ביום שישי הבא בתשע. שיהיה המשך סוף השניים. תודה רבה. תודה. סוף השניים. כל טוב.