פ' עברה מסע בן 4 חודשים שבוע אחר שבוע כאשר בכל שבוע העמיקה במסע לניקוי וריפוי רגשי והתוצאה – הקטנת הפסוריאזיס במידה משמעותית!
בסוף הטיפול היא סיכמה את מה שעבר עליה ובאישורה המלא אני מפרסמת זאת כאן.
איך הגעתי למסע?
הגעתי למסע תוך כדי מסע פנימי שכבר התחלתי.עשיתי שינויים בחיי המקצועיים, מתוך הבנה שאני לא מדייקת בעשייה שלי וכתוצאה מכך אני כבר לא נהנית והרגשה שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי, ומתוך רצון להיות יותר נוכחת בבית עם הילדים ובן זוגי.
החלטתי שאני "יורדת מהרכבת" של המרוץ "כי ככה צריך לעשות" או כי אלו התבניות המנטאליות והחברתיות שאני גדלתי בהם.
למסע עם אוסנת הגעתי מתוך הבנה שכל דבר פיזי אצלנו בגוף קשור לביטוי רגשי שלא נתנו לו מקום.
אני הגעתי עם פסוריאזיס.
פסוריאזיס על העור מאוד בולט, בשבילי זו הייתה הרגשה כמו של "מצורע",זה לא משהו שאפשר להסתיר.
הרגשות שליוו אותי שהסתכלתי על הפסוריאזיס היו: כעס,בושה, אשמה
"איך זה קרה לי", "אצלי הכול בסדר"!
הבנתי שאני מוכנה ורוצה לרדת לעומקן של הרגשות, למקומות שפחדתי ולא רציתי לראות ולהתמודד איתם
תהליך המסע
בתהליך המסע הבנתי שהתבנית שטבועה בי "אצלי הכול בסדר" ולא באמת לבטא ולומר את מה שאני באמת מרגישה, הגיעה מהשושלת האימהית…
זה מתחיל עם סבתי ( אמא של אמא שלי) שבתור ילדה קטנה, בת 4 התיתמה מאימה שנפטרה בלידת אחיה הקטן.
אחרי שזה קרה היא עלתה לארץ עם אביה. אחיה הקטן שעוד היה תינוק נשאר עם הסבתא שטיפלה בו, מתוך כוונה שברגע שהם הסתדרו בארץ אביה יחזור להביא גם אותם. ואז מלחמת העולם השניה פרצה, האבא לא הספיק להביא אותם וכולם נספו בשואה.
כך סבתי גדלה בבית ילדים במרכז הארץ לבדה, אומנם אבא שלה היה מגיע כל הזמן לבקר אותה ונוכח בחייה, אך מעולם היא לא ידעה איך זה לגדול ולקבל אהבה של אמא.
מתוך הסיפור הכואב והקשה שלה היא רצתה להגשים את חלומה שתהיה לה משפחה. ואכן כך עשתה. אך החוסר שלה בידיעת אהבה ונוכחות רגשית של אמא עבר גם לאימי וכך גם אלי.
הרצון הכול כך חזק שתהיה לה משפחה "מושלמת" כמו שלא היה לה, הוביל אותה להתנהגות שתמיד הכול בסדר ולכן לא מודים ומדברים אם יש בעיה או רגשות כואבים.
כך גם אני מוצאת את עצמי תמיד מפגינה נוכחות שהכול בסדר ועם קושי של ביטוי ריגשי.
עוד תבנית משמעותית שגיליתי על עצמי הייתה "אני לא עושה מספיק".
כמו קול פנימי שכל הזמן מנגן, אומנם הוא גם דוחף אותך קדימה אבל בסופו של דבר גם אם אתה עושה כל הזמן ומצליח עדין נשאר ריק בפנים שלא מתמלא.
גם התבנית הזו מתקשרת לשושלת האמהית שלי, אם מתוך ההרגשה הקשה של סבתי ואביה על שלא עשו מספיק על מנת להביא את אחיה וסבתא ורגשות האשמה שנצרבו בהם. כמו גם רגשות אשמה וכעס על כך שלא עשתה מספיק על מנת לאסוף חומר על אימה ואת הדברים האישיים של אביה שנעלמו לאחר מותו ע"י אימה המאמצת.
בהקשר של התבנית "לא עושה מספיק" גיליתי גם את הקשר מהצד של השושלת של אבי.
סבי וסבתי ברחו בזמן המלחמה מהגטו לסיביר. בדרך שתי האחיות שהיו לאבי נפטרו. עליתם ארצה ויישובם בכפר ועבודת החקלאות שהייתה זרה להם, (סבתי הייתה מנהלת חשבונות וסבי עיתונאי) היוותה עבורם מציאות קשה שלא הצליחו להשתלב בה. מכורח המציאות היו עסוקים בהישרדות היום יומית בעבודה הקשה, הם לא יכלו להרשות לעצמם לעצור לחשוב על הדרך שהם עברו, לעכל ולדבר על הרגשות הכואבים.
וכך הניתוק הריגשי עבר אל אבי וגם אלי.
ההבנה שמשני הסיפורי משפחה שלי הקשים והכואבים שכמעט ומעולם לא דיברו עליהם ונתנו להם ביטוי ריגשי, עברו גם אלי צורות התנהגות ורגשות אלו של אשמה, בושה, כעס. אותם רגשות שיש לי כלפי הפסוריאזיס.
תובנה נוספת שגיליתי מתהליך המסע מתקשר גם לסיפור של השושלת מצד אימי. מכיוון שסבתי לא ידעה אהבת אם, ההרגשה של חום ואהבה גם אמי קיבלה את החוסר הזה וכך גם העבירה אותם אלי.
בתהליך המסע שהתחברתי לילדה הקטנה שבי, פגשתי ילדה כעוסה מאוד שהרגישה שאף אחד לא מבין אותה, רצון ליותר חום ואהבה והכלה ריגשית.
מתוך מצב זה ( זה גם היופי של הדברים) למדתי לפתור את הבעיות שלי, ומתוך רצון לעוד תשומת לב מההורים שלי פיתחתי את הסיגנון הייחודי שלי, המקוריות והיצירתיות.
יחד עם זה הגיעו גם דברים פחות טובים של הפרעות אכילה (אנורקסיה ובולמיה) בגיל העשרה. את הפרעות האכילה אף אחד לא אצליח לרפא, גם לא אנשי מקצוע ופסיכולוגים שהלכתי אליהם.
כמו שכתבתי שבתור ילדה למדתי לפתור את הבעיות בכוחות עצמי, גם את ההחלמה מהאנורקסיה והבולמיה אני עשיתי בעצמי. הדבר שהכי עוצמתי מתוך כל הסיפור הוא שהבנתי שכל התשובות,הפתרונות ויכולות הריפוי נמצאים אצלי!!! חשוב ללכת למישהו שידריך ויעזור לך אבל הריפוי נמצא אצלי.
סיפור זה מוביל אותי לתובנה של העוצמות ויכולות הריפוי שקיימים בי עוד מגילגולים קודמים.
באחד הגילגולים שלי קראו לי יוג'י. הייתי מנהיג של שבט ילידים. בתחושה הייתי מנהיג מאוד עוצמתי ומוערך עד שהעוצמות והכוח הוציאו אותי מאיזון והאגו והגאווה שיכרו אותי. בסופו של דבר השבט נידה והגלה אותי.
כך סיימתי את חיי בגלגול זה לבדי ביער בודדה, עצובה וכעוסה.
מדהים לראות איך זיכרון זה מלווה אותי גם היום. הפחד להיות בשיא עוצמתי ולהשתמש ביכולות שלי שלא אפגע באנשים שמסביבי שוב.
הפירות מתהליך המסע
הפרות שאני קוצרת מתהליך המסע הם ההבנה שיש לי את היכולות לרפא את עצמי מכל דבר והיכולת שלי לעזור לאנשים.
אני מדייקת את המקום של העשייה שלי ומפתחת אותו לכיוון של שילוב בין היצירתיות והטיפול.
מתוך השיתוף של אימי במסע שלי הקירבה בנינו רק הולכת מתעצמת וגדלה ומתוך כך גם כל שאר הסביבה.
אני הרבה יותר שלווה ורגועה, הכעס הפנימי הלא מוסבר שהלך איתי לאורך השנים התפוגג ובמקומו נכנסה ההבנה והחמלה.
ברגע שהתבניות המושרשות בי עולות באוטומט אני מבחינה בהם, מתבוננת ופועלת ממקום חדש, אותנטי ומדוייק יותר.
העבודה לא נגמרת אבל אני פועלת ממודעות ולא מאוטומט.
וחשוב לא פחות לציין שיש שיפור משמעותי בפסוריאזיס!!
הכיוון בעתיד הוא להמשיך לפתח ולעשות את הרצון וההבנה לטפל באנשים ויחד עם זאת את היצירתיות שלי.
לייצור מוביילים של שינוי, מוביילים של מפות טוטם( פתיחה בקלפים אינדיאנים). מסע שלי עם המטופל בהבנת צרכיו והמקום שבו הוא רוצה שינויי וריפוי. לייצור מוביילים עם קריסטלים,אבנים ,צורות גאומטריות וכוונה שעוזרות ותומכות בריפוי.
בנושא אחר אני ממשיכה לפתח וללמוד עוד על הבעת הרגשות שלי עם עצמי,ילדי, בן זוגי, משפחתי וחברי.
תודה ובאהבה פ'.
