המדריך שלך מוכן
ומה צריך לקרות כדי שמשהו באמת ישתנה
המדריך בוידאו · אם נוח לך לצפות יותר מאשר לקרוא — התחילי כאן
אוסנת הרמן · מטפלת רגשית הוליסטית
ותק של מעל 18 שנה
פתח דבר
המדריך הזה נולד מתוך וובינר חי שהעברתי, ומתוך שמונה־עשרה שנות עבודה עם נשים שמתמודדות עם כאב, מחלה ורגשות קשים. הוא נכתב בשבילך — אם את מכירה את התחושה שניסית כבר הרבה, שחלק מהדברים אפילו עזרו, ובכל זאת הכאב חוזר.
אני לא הולכת להבטיח לך קסמים, ואני גם לא הולכת להגיד לך שהכול בראש שלך. אני באמת מאמינה שאנחנו חוות כאב אמיתי בגוף ובנפש, גם כשלא נמצא ממצא רפואי שמסביר אותו עד הסוף.
מה שכן — אני רוצה להציע לך זווית נוספת. זווית שבה הכאב הוא לא רק בעיה שצריך להשתיק, אלא גם מידע. משהו שהגוף מנסה להגיד לך, ולא מצא עדיין דרך אחרת להישמע.
הריפוי העצמי לא מגיע מפאסיביות.
הוא מגיע מאקטיביות.
בסוף המדריך תמצאי תרגיל מעשי — ירידה בשכבות הרגש — שאפשר לעשות לבד, בקצב שלך. אני ממליצה לקרוא קודם את הכול, ורק אחר כך לגשת אליו.
חלק ראשון
למה הגוף מגיב, ומה הוא מנסה להגיד
הכאב והמחלה הם לא אויב שצריך להילחם בו. יש בהם מידע — הגוף מגיב אלינו, והוא מנסה להגיד לנו משהו.
הגוף בעצם אומר "לא" במקומנו, לדברים שלא מדויקים לנו: ברמה הרגשית, ברמה הרוחנית, ברמה הנשמתית. אנחנו מדחיקות חלקים בתוכנו, נכנסות לקונפליקטים עם עצמנו — והגוף מגיב בצורה מורכבת ולא נעימה, כזאת שהיינו שמחות להיפטר ממנה.
הוא חבר שלנו. אנחנו אלה שנתנו לו את התפקיד הזה — בצורה לא מודעת. ולכן אנחנו גם יכולות לעזור לעצמנו להשתחרר ממנו, ברגע שנבין מה הוא מנסה להגיד, מה הבקשה שלו מאיתנו, ומה הוא מצפה שנשנה.
את מכירה את זה מהחיים. אין באמת הפרדה בין גוף לנפש:
את לא מחליטה לעשות את הדברים האלה. את לא מנסה להכאיב לעצמך. הגוף פשוט מגיב מעצמו.
עכשיו תחשבי מה קורה כשזו לא שיחה קשה אחת או תקופה לחוצה אחת — אלא שנים שלמות שבהן את חיה עם פחד, כעס, בדידות, חוסר אונים, או תחושה שאת חייבת להחזיק הכול.
מקרה · סרטן שחזר בפעם השנייה
העובדת המצטיינת
שאלנו את הגוף מה הוא מבקש. התשובה שעלתה: "את כבר פנסיונרית. אין כאן עניין כלכלי. את פשוט רוצה לעזור לילדים עם הבתים." והגוף אמר — לא מתאים לי. אני רוצה שתעשי מה שאת אוהבת, שתתחברי לכיף שלך ולתחביבים שלך, ותשחררי לרגע את הדאגה לאחרים. היא עזבה את העבודה בלב כבד, התחילה למלא את היום שלה בדברים שהיא אוהבת — והיא הבריאה.
עדות
"באתי בשביל דבר אחד, ויצאתי עם משהו אחר לגמרי — שהשפיע על כל מערכות היחסים סביבי."
עירית · מנהלת בכירה בבית חולים
חלק שני
מה עוזר, ולמה זה לא תמיד מחזיק
אני מאמינה מאוד בשילוב הוליסטי של טיפולים, ואני לא מזלזלת באף אחד מהם. ככל שנדאג לעצמנו יותר — יותר טוב.
כל אלה טובים. אבל הם לרוב לא מגיעים לשורש. מה שהם עושים — הם מזיזים אנרגיה, משפיעים על התחושות בגוף, מביאים הקלה, נותנים הבנות. הם לא בהכרח משנים דפוסים רגשיים והתנהגותיים.
אם מתחת לכאב ממשיך לפעול אותו מנגנון פנימי — ההקלה תהיה אמיתית, ועדיין זמנית.
רוב הקליינטיות שלי הן נשים חזקות מאוד. סומכים עליהן. הן דואגות לסביבה, אכפתיות, כישרוניות. הן פותרות לכולם — והן כמו סלע.
הן מתביישות לבקש עזרה. הן לא רוצות להיות נטל על אף אחד. הן כמעט לא מסוגלות להגיד "אני לא יכולה". הן ידאגו לאחרים באמפתיה מלאה, גם על חשבון עצמן — ואפילו כשהן מרוקנות ועייפות, הן עדיין שם, בשביל כולם.
היא זו שדואגת לכולם ופותרת לכולם. כמעט אף פעם לא מבקשת עזרה, ולא מרשה לעצמה להגיד "אני לא יכולה עכשיו".
הגוף מתוח. הכתפיים כואבות. הוא פשוט מתכווץ מהעומס.
עיסוי משחרר את הכתפיים ונותן הקלה אמיתית. היא באמת מרגישה טוב יותר.
היא חוזרת לאותה דרך חיים ולאותו מנגנון של ריצוי — והגוף חוזר לאותה תגובה.
הטיפול לא היה "לא טוב". הוא פשוט לא הגיע לסיבה שהמשיכה להפעיל את הבעיה.
לדעת מאיפה משהו הגיע זה לא אותו הדבר כמו להגיע לרגש שממנו הוא נבנה.
הבנה שכלית נותנת שליטה על ההסבר.
היא לא תמיד נותנת שליטה על התגובה.
מקרה · כאב בברך, נימול וקושי בריכוז
הבוץ
שאלנו את הבוץ למה הוא שם. הוא ענה: אני צריך להגן עלייך.
מה שעלה הוא שבגיל צעיר מאוד, אחותה הייתה מרדנית מאוד ודרשה הרבה תשומת לב — והיא הייתה "הילדה הטובה". ההורים התרגלו שהיא מסתדרת, שהיא חזקה. ואמרו לה, שוב ושוב: מה שאת רוצה — רק אחרי שאחותך תקבל.
היא נזכרה שביקשה אורגן. ההורים אמרו: קודם נקנה לאחותך, ניתן לה שיעורי נגינה, ואחרי שהיא תלמד — את תלמדי. קנו לאחותה את האורגן, הזמינו לה מורה פרטית — והאחות בכלל לא רצתה אורגן.
האורגן נשאר, והיא באמת התחילה ללמוד. אבל המסר כבר נתקע בגוף, וחזר על עצמו בעוד ועוד זיכרונות: המקום שלי הוא אחרון. הצרכים והרגשות שלי פחות חשובים.
זה היה בדיוק תפקידו של הבוץ. הוא עזר לה לחסום את הרצונות ואת הרגשות שלה, כי ממילא לא היה מי שיקשיב להם. והאנרגיה החסומה הזאת עלתה כולה לראש. היא נעשתה אדם רציונלי מאוד, מחושב, תקתקן — ובמקום שהאנרגיה תהיה ברגליים ובברכיים, היא עלתה לראש. וכך נוצרו גם קשיי הריכוז, גם הנימולים וגם כאב הברך.
אז בעצם הבוץ הזה בסך הכול מגן עליי — ואני יכולה לתת לו היום תפקיד אחר. תפקיד של אמפתיה וחמלה.
מדבריה בהמשך התהליך
אל תעשי את הטעות של "מילון": כאב בברך זה ככה, כאב בלב זה ככה. לכל אחת יש מפה משל עצמה וחוויה משל עצמה. אצלה הייתה בעיה בברך ודפוס רגשי מסוים — אי אפשר לעשות מזה העתק־הדבק לאף אחת אחרת.
אני אף פעם לא מסתכלת בצורה מכנית. אני תמיד מתאימה לאדם עצמו, ונותנת לתת־מודע ולגוף להגיד מה כואב להם — לא לראש.
עדות
"אחרי שיותר מ־45 אנשי מקצוע ניסו לעזור לי — היואל של היום והיואל של לפני הטיפול זה עולם שונה."
יואל
חלק שלישי
איך נבנה מנגנון ההגנה — ולמה כוח רצון לא מספיק
לפעמים יש בחיים רגע שבו אנחנו פוגשות רגש שהוא גדול מדי בשבילנו: השפלה, נטישה, פחד קיומי, בדידות, חוסר אונים.
במיוחד כשזה קורה בגיל צעיר, ובמיוחד כשאין לידנו דמות שאפשר לסמוך עליה ולעבד איתה את מה שקורה לנו. אנחנו לא אומרות לעצמנו את זה במילים — אבל משהו בתוכנו לומד: "את הרגש הזה אני לא מוכנה להרגיש שוב. הרגש הזה הוא סכנה."
ואז אנחנו מחפשות מנגנון הגנה שיעזור לנו לא לחוות את הרגש הזה יותר.
הדבר שאת מנסה כבר שנים "להפסיק לעשות" הוא בכלל מנגנון שפעם שמר עלייך. באותו זמן שהוא נוצר, זו הייתה הדרך של המערכת שלך לשמור עלייך.
והחלק הזה בתוכך הוא חלק פרימיטיבי, לא חלק קוגניטיבי. הוא לא נעלם רק מפני שהיום את מבינה שהוא כבר לא משרת אותך.
אישה שחוותה פגיעה מינית יכולה להחליט בראש שהיא רוצה לרזות. אבל אם יש חלק בפנים שאומר "אני לא רוצה שאף אחד יימשך אליי יותר — כי הנה מה שקורה כשנמשכים אליי", אז השומן הופך להיות הגנה. ובמצב כזה, גם אם היא תחליט לעשות דיאטה, הגוף מרגיש שזו סכנה של פגיעה אמיתית — והוא לא יוותר על ההגנה הזאת כל כך מהר.
אלה מנגנונים ששייכים למערכת ההישרדותית. הם לא נשמעים לכוח רצון. הדפוסים האלה, שהתחילו כפתרון, הופכים בהמשך החיים לסוג של צינוק — זה כמו להחזיק מערכת הפעלה ישנה כשכבר קיימת מערכת מעודכנת.
צריך להגיע למקום הרגשי שבו הכאב נוצר, לרגע שממנו הוא ניסה להגן עלייך — ולמצוא דפוס חדש שיביא את אותה תוצאה בדרך אחרת.
אם אז, כילדה, לא הייתה לי יכולת לזהות שאני פגיעה, לספר על זה, להגן על עצמי — היום, כבוגרת, אני כן יכולה. אני יכולה להתאמן על אסרטיביות ולהגיד לא. אני יכולה לשים לב שמשהו לא נעים לי ולעצור הרבה לפני. ואז אני כבר לא צריכה את ההגנה הישנה.
הרבה פעמים ילד מקבל מהמורה, מתוך רצון טוב או מתוך עומס, מילה לא במקום מול כל הכיתה. לא מרוע — המורים הם בני אדם, ובמערכת החינוך יש עומס עצום. אבל אותם ילדים מגיעים אליי בגיל ארבעים ובגיל שישים ואומרים: "אני לא מוכן לדבר מול קהל. אני מסמיק, אני מגמגם. וזה פוגע לי בשכר, באפשרויות הקידום, בסוגי המשרות שאני יכול לקחת."
אז אנחנו חוזרים אחורה, מוצאים את הרגע שבו נוצר הפחד להרגיש השפלה, וקולטים: זה היה מתאים לגיל צעיר. היום המחיר של השפלה הוא לא כזה נורא. אני מעדיף לטעות מול אנשים, להציג מצגת, אולי אפילו להיות מובך ולהגיד "וואי, אני ממש לחוץ" — ושיעלה לי השכר ויתרחבו לי האפשרויות.
אני עושה עם אנשים אימון חדר כושר רגשי: איך מסכימים להרגיש בבגרות את הרגשות שלא יכולנו להרגיש בילדות.
מקרה · פיברומיאלגיה
אתי · עורכת דין
"בקושי הצלחתי לישון מרוב כאב. בלילה צעקתי, וביום אספתי את הגוף שלי כמו לגו. אף אחד לא רואה עליי — זו מחלה שקופה לגמרי."
בטיפול היא אמרה לעצמה: אני מסכימה לחוות את הרגשות הקשים של אותה ילדה. אני מבינה למה היא לקחה על עצמה את התפקיד של המושלמת, המצטיינת והאחראית — ואני משחררת אותה.
"ונכון, זה יחרפן אותי. אם אני אראה גרגר אבק זה יעצבן אותי. אבל הבריאות שלי חשובה יותר — ובשביל הבריאות שלי אני מסכימה לשחרר אחריות."
לדבריה: היא עבדה פחות והרוויחה יותר, ירדה סוף סוף את הקילוגרמים שרצתה, חזרה ליהנות מכושר ושחייה — וסף הכאב שלה ירד באופן משמעותי מאוד.
עדות
"באתי בעקבות פחדים. בתהליך הגעתי למקור של הפחדים, זיהיתי אותם והתמודדתי."
יוסי שטרית · מאמן עסקי ופרטני
חלק רביעי
השכבות, והמקור שמתחתן
תחשבי על קרחון. בחלק העליון יושב הרגש שנמצא על פני השטח. מי מאיתנו לא מכירה מצבים שבהם אנחנו פשוט מתפוצצות מכעס? אבל הכעס הזה מגיע כשמתחתיו אנחנו מרגישות חוסר אונים, או בדידות ותחושה שאף אחד לא מבין אותנו.
הטעות הכי נפוצה היא לעצור בשכבה 1. אנחנו פוגשות את הכעס, נבהלות, ומחפשות איך להיפטר ממנו — ולא יורדות למה שמתחתיו. אבל הכעס הוא לא הסיפור. הוא השומר בכניסה.
חוסר אונים הוא רגש שרבות מאיתנו מתקשות מאוד להכיל. וברגע שהוא עולה, אנחנו מיד מחפשות פתרון מבחוץ: את הרופא, את בן הזוג, את המטפלת — את הסמכות שתיקח אותנו מהכאב הזה.
מה שאני מלמדת את המטופלות שלי הוא לא לוותר על הסמכות של עצמן. לא לתת את הכוח שלהן למישהו אחר. לא להיכנס לפאסיביות, אלא דווקא לאקטיביות — ולהבין שגם לרגש הזה יש מידע עבורן.
אז אם מישהו מכעיס אותי, אני לא מתעסקת בלכעוס עליו. אני נושמת רגע ושואלת את עצמי: מה הצורך שלי שאני מרגישה שלא נענה כרגע? צורך בנראות? בהערכה? בחיבור? ואז אני לוקחת אחריות לתת לעצמי מענה — ולהיות עם הרגש.
לא לעשות אפליות בין הרגשות. הם גם סוג של ילדים שצריכים תשומת לב — וככל שנתעלם מהם, הם יצרחו חזק יותר.
לא משנה איזה רגש אנחנו מרגישות — חרדה, חוסר אונים, בדידות — הוא גל. הוא עולה, והוא יורד. כשאנחנו לא חוסמות אותו, הוא מתעכל במערכת הנפשית שלנו בדיוק כמו שמערכת העיכול מעכלת משהו לא טוב שאכלנו.
יכול להיות שנקיא אותו, יכול להיות שנשלשל, יכול להיות שתהיה עצירות. אבל אם נסכים לעכל אותו — הוא בסוף ייצא. ניקח ממנו את מה שחשוב, ואת כל הפסולת הגוף יודע לבד לשחרר.
מתי מתחילה הבעיה? כשאנחנו מחליטות שלא בא לנו. שאנחנו פוחדות להרגיש ולתת לגוף לעשות את העבודה שלו, וחוסמות אותה מכל מיני סיבות רציונליות. שם מתחילה החסימה — סוג של עצירות רגשית.
מקרה · ייאוש, דיכאון ועצב
ליאת · בת 43
"זה כמו להוציא מוגלה. אני מנקה את הפצע של הנטישה העצמית — ואז ממלאת אותו בתובנות, בכלים ובהחלטות חדשות."
היא הבינה שהצרכים והרגשות שהדחיקה הם כמו חריטה שלא נעלמת בגוף רק מפני שעבר עוד יום והלכנו לישון. וכשהיא הבינה כמה היא לא ראתה את עצמה — היה שם הרבה בכי.
היא לקחה על עצמה להקשיב לעצמה, לדבר לעצמה דיבור נעים ומכבד, לדרוש את מה שמגיע לה, לנוח, להאט — ולדבר לעצמה באמפתיה ובחמלה במקום בביקורת.
כשאנחנו אוכלות בעצבים, מערכת העיכול בכלל לא מעכלת — היא עסוקה בלהתגונן או לתקוף. כאילו אנחנו בג'ונגל וראינו דוב. וכשיש דוב, זה לא הזמן לאכול.
והמרוץ בלי נשימה — היא כל כך רצתה להספיק ולרצות, שהיא רצה מדבר לדבר בלי מנוחה. ואז היא אמרה: לא על חשבוני. אני אאט, אני לא ארוץ, אף אחד לא יקרוס. אנשים יכולים לקחת אחריות על עצמם קצת יותר.
הרווחתי את החיים שלי. הגעתי לסף ייאוש — והיא האירה לי את החיים. אני במקום הרבה הרבה יותר טוב.
ליאת
כשאנחנו לא בורחות מהבדידות, מחוסר האונים, מחוסר הערך, מחוויית הנטישה — אלא באמת נותנות להם לעלות, נשארות איתם, מחבקות וחומלות — הרגש מתחיל לנוע.
מבין הסדקים במועקה שבלב מגיעה נשימה עמוקה, והרגיעה מתחילה להתפשט. ואנחנו מגלות שאנחנו כבר לא צריכות את ההגנות. שהמערכת שלנו כבר לא צריכה לברוח מהרגשות שלא היה לנו איך להתמודד איתם בתור ילדות.
בשיטת המסע להחלמה אנחנו לא נלחמות בכאב, במחלה ובדפוסים. אנחנו שואלות אותם מה הסיבה שנוצרו — ומחפשות דרך מעודכנת יותר להשיג את אותן תוצאות.
הסתובבתי שנים רבות — אני זוכרת את זה מגיל עשר, כשההורים שלי התגרשו — עם תחושת בדידות קשה מאוד ותחושת חוסר שייכות שבכלל לא הייתה קשורה למה שקורה בחוץ. סחבתי אותה איתי לבית הספר, לשכונה, הביתה, לכל מקום. המציאות השתנתה, אבל הרגשות נשארו.
חיפשתי פתרון שיחזיק. הלכתי למטפלים, למאסטרים, למתקשרים, לשמאנים. כל אחד מהם באמת תרם לי והרחיב לי את תפיסת העולם — ואני ממש לא מזלזלת בזה. אבל הרגשתי שמשהו בסיסי ועמוק עדיין לא מצליח להשתנות. השורש היה עקשן. יצא עלה — וצמח עלה חדש במקומו.
וכשהבנתי את הסיפור של השכבות ושל הקרחון, אמרתי לעצמי: אוקיי, אני לא זזה לשום מקום. אני מסכימה לפגוש את הבדידות. מתחתיה את התסכול. מתחתיו את חוסר האונים. ומתחתיו — אפילו את הפחד הקיומי.
ופתאום, משום מקום, הרגשתי כזאת כמות של אהבה שהייתי בהלם. חיפשתי כל כך הרבה זמן את הפתרון מחוצה לי — והוא ישב בתוכי כל הזמן.
הרגשתי כמו קבצנית שמחפשת פירורים של אהבה ושייכות ומתאכזבת שוב ושוב. וכשהפסקתי את החיפוש הזה והסכמתי לתת לרגשות שלי להיות השער לתיבת אוצר שנמצאת בתוכי — פשוט יכולתי להיות אהבה. יכולתי להיות חמלה כלפי עצמי, בלי תלות במה שקורה בחוץ. שום דבר לא השתנה אצל אף אחד מחוצה לי, ואני הייתי פשוט בשלום.
עדות
"יצאתי מייאוש, מדיכאון ומעצב — והפסקתי להתעצבן ולחיות בלחץ."
ליאת חיים · רכזת שיקום
חלק חמישי
כשהשינוי יוצא מחדר הטיפולים אל החיים
מקרה · אחרי תאונת דרכים
דנה
מה השתנה: היא אמרה שהיא לא מוכנה לתת את ההלוואה. ביקשה שילדיו יכבדו אותה. ויתרה על עבודת ניקיון שהתישה אותה. והלכה ללמוד טיפול — מקצוע שהיא אוהבת. הכאבים פחתו משמעותית, ובעיקר — היא אפשרה לעצמה לתפוס מקום בחיים של עצמה.
מקרה · אחרי שנים של פגיעה ושמועות
שיר
פירקנו את הדימוי הזה ובנינו מחדש: מה שחשוב לי אלה הערכים שלי והלב הטוב שלי, ומגיע לי לאהוב את עצמי. ומאותו מקום של רגיעה קפץ לה רעיון — ותוך שלושה טיפולים בסך הכול היא עברה לחו"ל. "אנחנו מכבדים אחד את השני, אנחנו החברים הכי טובים. פשוט טוב לי."
אני לא מדברת על תהליך קל. המסע להחלמה הוא ממש לא תהליך קל. כשדפוס שהיה חלק ממך במשך שנים מתחיל להשתנות, לפעמים צריך גם לעשות דברים אחרת במציאות:
ובגלל זה זה לא מפגש אחד. מפגש אחד יכול להביא תובנה משמעותית ואפילו להקל — אבל סביב רגש שאנחנו נמנעות ממנו במשך שנים רבות נבנות שכבות של אמונות, הרגלים, תפקידים ודרכי התמודדות. לפעמים רק כששכבה אחת מקבלת מקום, אפשר לראות מה נמצא מתחתיה.
השינוי לא יכול להיות רק בחדר הטיפולים.
השינוי צריך לצאת אל החיים.
עדות · שלוש שנים אחרי
"בסוף המסע הרגשתי שירדו ממני טונות של קושי וכאב. היום, שלוש שנים אחרי, אני אוהבת את אבא בלי תנאים."
שירן
התרגיל
תרגיל מעשי שאפשר לעשות לבד, בקצב שלך
התרגיל הזה מבוסס על ההדגמה החיה שעשיתי בוובינר. הוא לא מיועד לפגוש טראומה קשה או רגש שמציף אותך — לזה צריך ליווי. הוא כן מיועד לרגש לא נעים שאת חיה איתו ביומיום: בדידות, תסכול, חרדה, כעס, חוסר ערך.
מצאי לעצמך עשרים דקות שקטות. שבי בנוח. כבי הודעות.
לא הרבה — אחד. הראשי. מה הדבר שהכי מפריע לך כרגע? תני לו שם: "תחושת בדידות", "תסכול", "חוסר אונים".
קחי נשימה ובדקי איפה את מרגישה אותו. בלב? בבטן? בראש? בכל הגוף? אין תשובה נכונה.
אם היה לך דרך להרגיש אותו — כמו מה זה מרגיש? כמו ענן? כמו סלע? כמו בור? כמו בוץ? כמו חושך? כמו ריק? תני לתת־מודע לענות, לא לראש.
ממש כך: "למה אתה שם? ממה אתה מגן עליי?" חכי לתשובה. היא יכולה להגיע כתמונה, כמשפט שאת שומעת בפנים, או כתחושה בגוף.
זה הלב של התרגיל. במקום להילחם בו, אמרי לו: "אני איתך. אני רואה אותך. אני מסכימה לחוות אותך. את כבר לא כל כך בודדה, כי אני פה איתך, ואני נותנת לך מקום, ואני נושמת איתך."
אפשר גם להתנצל: "כל כך הרבה שנים ניסיתי להיפטר ממך, לסלק אותך — ואת עקשנית. תודה שהתעקשת. אני מפסיקה עם ההרגל הזה, ומסכימה להיות איתך גם אם לא תשתני לעולם. את דיירת קבועה אצלי — אז לפחות אגיש לך מים."
עברי בגוף מלמעלה למטה. יש ניואנס של שינוי? הכול אותו דבר? שתי התשובות בסדר גמור. פשוט שימי לב.
זה לא ניסוי עם סטופר. את לא אומרת לילד שכועס: "נו, לא עבר לך תוך שתי דקות? אז אין לי מקום בשבילך." אם ילד רוצה להיות כועס שלושה ימים — זו זכותו, ואת איתו בקצב שלו. בדיוק כך נתייחס גם לרגשות שלנו.
בהדגמה החיה, המתנדבת אמרה בכנות: "אני מרגישה התנגדות. קשה לי." וזה בסדר גמור. עצם זה שאת כבר לא במלחמה מול עצמך — גם אם עוד לא הגעת לשלום חם — זה כבר שינוי גדול. ולגוף לוקח יותר זמן מאשר לנפש ולמחשבה.
כשאנחנו נלחמות בעצמנו במשך שנים, יש לזה מחיר: תסכול, כאב, כיווץ, חוסר קבלה עצמית. לא רק שיש בדידות — עכשיו יש בדידות ועוד חמישה חברים שהצטרפו לחגיגה. ככל שאנחנו רודפות אחריה יותר, היא מתחזקת.
שאלות ותשובות
אני יכולה לשתף שיש לי מטופלת שהגיעה עם עמוד שדרה עקום מהלידה. היא הגיעה אליי בכלל בגלל חרדה — היא הייתה מתנדבת מד"א ופחדה להידבק בקורונה. עבדנו על זה, היא מצאה מקום אחר להיות משמעותית בו, והחרדה נפתרה.
אחר כך היא חזרה אליי מבוהלת: הרופא אמר שהיא צריכה ניתוח מסוכן. הצעתי לה לחזור לרופא ולבקש חצי שנה של עבודה פנימית. הרופא הסכים. היא הלכה לפיזיותרפיה מיוחדת שמאוד עזרה לה, ואיתי עשתה את העבודה הרגשית־נפשית. אחרי חצי שנה היא חזרה לרופא — והוא שחרר אותה מהניתוח. היא יצאה לטיול הגדול בעולם שתמיד רצתה.
חשוב: כל החלטה על ניתוח, טיפול או שינוי בטיפול תרופתי נעשית מול הרופא המטפל בלבד. העבודה הרגשית היא לצד הטיפול הרפואי, לא במקומו.
לא. זה גם החיבור לרגשות — וגם שינוי התנהגות.
הדוגמה הכי פשוטה היא בית הספר. אם אמרנו משהו מול כיתה של ארבעים ילדים והמורה לעגה לנו, אנחנו עלולות להרגיש חוסר אונים והשפלה עצומים. וכילדות, אם נעלנו את הרגש הזה בפנים, מתחילות להיבנות אמונות: "אסור לי לדבר מול אנשים". ואם השפלה הפכה לרגש שאני חווה כסכנה — אני נמנעת. וההימנעות הופכת להתנהגות: אני לא אציג מצגות, לא אדבר בפני ועדות. וזה כבר פוגע בקריירה.
אז כן — קודם צוללות ומקשיבות לפחד, שואלות אותו "איפה נולדת? מתי הרגשנו ככה בפעם הראשונה?", והדברים צפים. אבל אחר כך מחליטות החלטות חדשות ומתאמנות עליהן: קודם עם עצמי, אחר כך עם אנשים קרובים, אחר כך עם קולגות, ואחר כך מול קהלים גדולים יותר.
אין כאן קסם, והשינוי הוא הדרגתי. בהחלט יש רגרסיות — זה חלק טבעי מכל תהליך שינוי. כשאנחנו בלחץ, מוצפות, רעבות או עייפות, הרבה פעמים הדברים כן ילכו אחורה. וזו בדיוק המטרה של הכאב: להגיד לנו "הלו, את בכיוון הלא נכון, תעשי יו־טרן".
זה כמו לשאול: אם התרגלתי שנים לא לשתות מים, האם יהיו לי כאבי ראש? כן, ברור. אבל ברגע שהתרגלת לשתות וראית איזה טוב זה עושה לך, את מזהה את המצבים ואת יודעת לחזור. היכולת שלך לדבוק בדרך הטובה הרבה יותר גבוהה.
בשביל זה בדרך כלל ניתנת סדרת ליווי — כדי לפגוש את כל המצבים שקורים לנו כשאנחנו פוגשות את הדברים בפעם הראשונה, ומחזקות את ההרגלים החדשים.
הפחד כשאנחנו מרצות הוא שלא יהיו איתנו, שינטשו אותנו, שלא נרגיש שייכות או מוערכות. ובפועל זה בדיוק להפך: נשים מופתעות שככל שהן נותנות פחות — הן מקבלות יותר.
כי איך שאנחנו מתייחסות לעצמנו — כך הסביבה משקפת לנו באופן טבעי. אין לך מושג כמה נשים באו אליי עם חוויה שבן הזוג לא מתייחס אליהן כמו שהן רוצות, ואני אמרתי: בואי נעשה את השינוי בך. בואי תיקחי אחריות על הרגשות שלך. תראי מה יקרה כשאת משתנה. והן חוזרות ואומרות: "פתאום הוא מחזר אחריי, פתאום הוא מחמיא לי."
עוד קולות
סול סולומון · זמרת
חנן
מכאן
יכול להיות שפשוט עדיין לא הגעת להרגיש את הרגש שממשיך להפעיל את המנגנון של הכאב.
התכנים והכלים במדריך הזה מיועדים ללמידה, התפתחות אישית והשראה. הם אינם מהווים תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי, פסיכיאטרי או פסיכולוגי מקצועי, ואינם מיועדים להחליף טיפול קיים. בכל מצב רפואי או נפשי יש לפנות לאיש מקצוע מוסמך.
סיפורי המקרה כאן הם של נשים אמיתיות. הפרטים והעובדות טושטשו כדי למנוע זיהוי, למעט המקרים שבהם ניתן לי אישור מפורש. כל אחת ייחודית, כל אחת מגיבה אחרת, ואינני מבטיחה תוצאה.
אם קראת עד כאן וזיהית את עצמך, אני מזמינה אותך לשיחה שבה נבדוק יחד אם אני יכולה לעזור לך ואיך. השיחה אינה מחייבת ואינה דורשת ממך דבר.
לא רואה את היומן? לחצי כאן לפתיחת היומן בחלון חדש
אוסנת הרמן
מטפלת רגשית הוליסטית · המסע להחלמה · ותק של מעל 18 שנה
הרבה בריאות, והרבה אהבה עצמית.