אני ליאת חיים, בת 43 2 ילדים גרושה ,
עוד 3 חודשים נשואה, הגעתי לאוסנת דרך יאוש דיכאון ועצב,
הגעתי כבר לסוף הדרך ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
התחלתי לחפש דרכים לצאת מהמצב.
מצאתי באינטרנט את שיטת המסע שהבן זוג שלי דיבר עליה,
הצצתי ונפגעתי לטובה ואז חל שינוי בחיי,
את לימדת אותי להסתכל לתוך עצמי, להסתכל בחור השחור,
בנימים עד שמגיעים לבפנוכו של הבעיה, זה מסע לעבר ההיסטוריה שלי ואז הבנתי שלגוף יש עולם משלו.
זה לא מכונה או רובוט, אלא ישות משלו ואם אנחנו לא פועלים לפי מה שצריך,
זה כביכול נוקם בנו. כל תקופה שאנחנו עוברים משפיעה,
אנחנו חושבים שאנחנו חזקים והכל טוב ,
כי לפעמים צריך להיות חזקים. ואז אחרי שעוברים את כל זה , כשנרגעים הכל פתאום מציף וצף בחזרה.
זה כמו חריטה שלא נעלמת בגוף.
נכנסנו לתוך הבעיה במסע מרגש עם הרבה בכי והוצאנו מוגלה ניקינו את הפצע איחינו אותו עם תובנות וכלים חדשים שפעלתי איתם אחר כך כל פעם נזכרתי בכלים וככה פעלתי בעצם.
אם היה לי קושי סימסתי ואוסנת עזרה לי מרחוק.

למדתי לאהוב את עצמי, לדבר לעצמי, והתחלתי להבין שמה שקורה בגוף זה כמו אות מצוקה כדי שאתעורר ,
היה לי פצע בקיבה ולאט לאט הבנתי למה זה קורה לי.
בגלל שלא אכלתי מסודר כי הייתי עצבנית,
ועברתי בחיים תקופות לא טובות שהפכו לכאוס בגוף,
ואז הגוף הגיב בדלקת ולא היתה ברירה התחלתי להוריד מאכלים שגורמים לסבל , נהייתי צמחונית, הפסקתי עם קפה, אכלתי מסודר ושיחות עם עצמי וטיפולים עם אוסנת שזה גולת הכותרת
ולאט לאט הבנתי איך להתחבר לקיבה והתחלתי לקחת את החיים ביותר קלות, סבלנות ורוגע.
עצרתי והקפדתי להמנע מדברים כמו להתעצבן על דברים לא רלוונטים, לקחת את הדברים בפרופרציות, פחות לחוצה, לעשות דברים בקצב איטי יותר. בנוסף לדלקת בקיבה היתה לי גם דלקת בגיד, בגלל שאני רצה ומתקתקת ולא נושמת. הדלקת האיטה אותי ואז התחלתי לעשות הכל לאט ונרגעתי וויתרתי על דברים שלא חשובים , הרווחתי את החיים שלי ואני מודה לאוסנת שעזרה לי .
הגעתי לסף יאוש והיא האירה לי את החיים ואני מתכוונת להמשיך את זה הלאה, אני במקום הרבה הרבה יותר טוב.